פרק 12.

עברו שנתיים.

אני נמצאת כבר בשנה השלישית ללימודיי באוניברסיטה. ללימודים אני לא הולכת הרבה, אלא משלימה את החומר לפני הבחינות ומסמנת וי. במקביל אני לומדת יום בשבוע לימודי מחול, זו כבר השנה השנייה. אני אוהבת מאוד את המחול ושמחה ללמוד משהו שמתאים לי, למרות שאנחנו רוקדות שעות ארוכות ולפעמים זה מאתגר אותי פיזית. לא עזבתי את הלימודים באוניברסיטה ואני משלבת אותם עם לימודי המחול, מתוך הבנה שחשוב שיהיה לי תואר אקדמי וכנראה שזה יעזור לי בחיים, וגם בגלל שזה חשוב מאוד להוריי.

כאבי הבטן מלווים אותי כל הזמן ומחלישים אותי. אני מתקשה לאכול כמו שהייתי רוצה וכל המצב הזה גורם לי לעייפות ולמותשות פיזית ונפשית. אף בדיקה לא גילתה מה קורה לי בבטן וגם הטיפולים האלטרנטיביים למיניהם לא מקדמים את המצב באופן משמעותי. כל מה שניסיתי עזר לי לזמן קצר, ובכל פעם הכאב חוזר לקדמותו. אני מתגוררת בדירת שותפות ליד האוניברסיטה ומממנת את המחיה שלי בעצמי משיעורים פרטיים שאני מלמדת. זה עומס רציני בשבילי, וכרגע אלה ההתמודדויות שלי. 

החיים בדירה של בנות נעימים לי מבחינה חברתית, אך מאתגרים אותי מבחינת הרעש. לא קל לחיות עם עוד שלוש שותפות בדירה לא גדולה ולהתאים את עצמי לחיים שלהן. ככל שהזמן עובר אני מגלה שאני רגישה מאוד לרעשים ומספיק שמישהי מדברת בטלפון במטבח עד אחת בלילה, רוב הסיכויים שלא ארדם, כי החדר שלי, שקרוב למטבח, לא מבודד מקולות הדיבור, כך שתמיד חסרות לי שעות שינה ואני מחפשת מתי להשלים אותן.

לילה אחד אני הולכת לישון די מוקדם, וכשאני מנסה להירדם עינת, אחת השותפות, דופקת לי בדלת. "עטרה, יש לך טלפון". אני קמה והולכת למטבח, מטושטשת קצת, ומרימה את השפופרת. 

"עטרה, איזה כיף לשמוע אותך, כמה זמן לא שמעתי את קולך. סליחה על השעה, את יודעת, רק עכשיו סיימתי לדבר עם אליאב, אנחנו נפגשים רק בערב וזה זמן שהוא קודש למפגש בינינו", אומר הקול מהעבר השני של הקו. 

אני מזהה שזו גלית שהייתה איתי בדירת השירות. מאז שהיא התחתנה עם אליאב לפני חצי שנה לא דיברנו.

"וויי, גלית התגעגעתי, משמח אותי שאת מתקשרת אליי, איך את?" אני אומרת. 

"ברוך השם, טוב מאוד, מסתגלת לזוגיות ולחיי הנישואים ולמקום חדש, זה הרבה דברים ביחד. בבת אחת הפכתי מבחורה לאישה ויש לידי איש שאני צריכה להכיר ולהבין שהכול אצלו עובד אחרת מאצלי. עכשיו אני כבר מתחילה להתרגל", היא אומרת ונשמע שהיא עדיין קצת בהלם. "עטרה, רצינו להציע לך להכיר את צוריאל, חבר של אליאב. תשמעי, זה קסם של בחור, השפיץ של החבר'ה, מישהו מאוד מיוחד ונדיר, אבל לא יותר ממך. חשבתי עלייך בגלל שגם את כזו מיוחדת ורגישה, יש לי הרגשה שיש סיכוי טוב שתאהבי אותו. את יודעת, אחותי, ישנתי לידך שנה שלמה בדירת השירות, אני מכירה אותך מקרוב וממש רוצה שתפגשי אותו". 

כבר מתחילה לכאוב לי הבטן, יחד עם נצנוצי התרגשות. "מה אני אגיד לך? זה נשמע טוב, ברור שאני מסכימה. אני רק מקווה שזה באמת ילך, אני כבר לא יודעת מה מתאים לי", אני אומרת לה.

"אל תדאגי, יהיה בסדר, עטרה, תראי שלא תתאכזבי. אנחנו תיכף מעבירים לו את המספר שלך, בהצלחה וגעגועים", היא מבטיחה ואנחנו מנתקות. 

בלילה אני כבר בקושי נרדמת. אני מרגישה בבירור שצוריאל שווה את המפגש וכנראה שהוא אדם מקסים. שלושת הבחורים האחרונים שאיתם נפגשתי היו מאכזבים מאוד ודבר לא קרה בינינו. מאז זיו לא היה לי קשר משמעותי והרי אני מחכה שיציעו לי מישהו שווה, אז למה הבטן כואבת לי כל כך?

בבוקר צוריאל מתקשר. "בוקר אור, אני מקווה שזה בסדר שהתקשרתי עכשיו, קיבלתי את המספר שלך מגלית ושמעתי עלייך דברים מאוד טובים", הוא אומר. 

"שלום צוריאל, גם עלייך הרעיפו הרבה מחמאות ואני מחכה שניפגש", אני עונה. 

"אז מתאים לך שניפגש הערב?" הוא שואל, "אני אגיע אלייך. יש לי אוטובוס שיוצא מירושלים ומגיע עד לאוניברסיטה". 

אנחנו קובעים לערב והבטן שלי משתוללת מכאבים. אני נחה כל היום ובערב מתלבשת ומתפללת שיהיה טוב ושהכאבים יירגעו. "בבקשה ה', תעזור לי, תקל עליי את הפגישה, אני רוצה כבר למצוא את אהובי", אני מבקשת.

בערב אני פוסעת לעבר התחנה שבה קבענו וממתינה שם. האוטובוס מגיע ויורד ממנו בחור נעים, יפה תואר, עם מאור פנים. הוא פונה אליי בחיוך: "את עטרה, נכון? ידעתי. חיכית לי הרבה?" 

"לא, בכלל לא", אני עונה, "כמה דקות". 

הוא מביט סביבו ואומר: "וואו, איזה עולם שונה כאן מירושלים, אני נמצא כל השבוע בישיבה וקצת מנותק מהעולם בחוץ". 

"בשבילי ירושלים היא עיר שונה, כי העולם שלי כאן", אני אומרת. 

אנחנו צועדים יחד לפארק הקרוב, מטיילים בין העצים הירוקים והשיחה זורמת בינינו. 

"הבנתי שאת מאוד מיוחדת ולומדת כמה תחומים ונשמע לי שאנחנו דומים. אני לומד תורה במשך היום ובערבים אני מנגן עם להקת נגנים. הניגון מחיה ומשמח אותי ונותן לי כוח ומוטיבציה ללמוד ולהעמיק בתורה". כשהוא מדבר על כך חן נסוך על פניו ואני יכולה לחוש את ההנאה שלו. 

"אתה בעצמך מיוחד מאוד וזה נשמע שילוב מקסים, בטח אתה מנגן מדהים. האמת שגם אני מנגנת על גיטרה וחליל להנאתי, לא באופן מקצועי. בחרתי ללמוד את תחום המחול ולהתפתח בו כי זה כלי שנותן לי המון ואני רוצה לעבוד באמצעותו עם קבוצות של נשים. כשאני רוקדת אני מרגישה התעלות ומחכה לזה כל השבוע", אני אומרת.

אנחנו מדברים ומדברים כאילו תמיד הכרנו, אני בכלל לא מרגישה את הזמן שעובר, כל העולם מסביבי נמחק ורק אני והוא יושבים על הספסל ומדברים.

לפתע אנחנו שמים לב שנעלו את שערי הפארק ונלכדנו בפנים. 

"מה נעשה?" אני נלחצת. 

צוריאל שומר על קור רוח ואומר: "נטפס על הגדר רגל אחרי רגל וככה נצא, אין ברירה. תסתכלי עליי איך אני עושה את זה ואחר כך את, אני די בטוח שנצליח". 

אני מביטה בו מטפס, הוא שרירי וחסון, רק עכשיו סיפר לי שסיים מסלול צבאי ביחידה מובחרת לפני שנה. אני מטפסת אחריו ועוברת את הגדר די בקלות. 

"כנראה שלימודי המחול שומרים לך על כושר וגמישות", הוא צוחק בהקלה. 

"איך נלכדנו כאן? מה השעה עכשיו?" אני שואלת אותו. 

הוא מביט בשעון. "אחת עשרה וחצי", הוא אומר לי, מופתע. "בכלל לא הרגשתי איך הזמן עבר". 

"גם אני לא", אני אומרת וחשה נינוחה ללכת לידו. נפתחנו אחד אל השנייה בצורה שאף פעם עוד לא חוויתי. 

אנחנו מגיעים לתחנת האוטובוס שלו. "מזל ששמנו לב שסגרו לנו את השער, אחרת היינו נשארים שם והייתי מפספס את האוטובוס האחרון. זה בכלל לא מתאים לי, הריחוף הזה, אני לרוב אדם מאוד מקורקע". הוא נראה מבולבל והאוטובוס מגיע. "לילה טוב, עטרה, נדבר. תודה על הפגישה", הוא אומר. 

"נסיעה טובה, צוריאל", אני עונה לו. 

אני חוזרת לדירה, מתקלחת ומנסה ללכת לישון. מאז הפגישה איתו אני מרגישה בתוך ענן, אבל הבטן שוב מתעוררת ומכאיבה לי ואני מתקשה לישון.

ליל ביעותים עובר עליי. השינה שלי טרופה וצוריאל ממלא את מחשבותיי ואת חלומותיי. אני לא מצליחה להתנתק ממנו ומזיכרון הפגישה, ממראה פניו היפות, מקולו הנעים שמתנגן באוזניי גם כשהוא רק מדבר, ומהמילים המיוחדות שאמר לי. 

כשאני קמה בבוקר אני מרגישה לא טוב, הבטן כואבת לי ואני בקושי יכולה לאכול. אני חוזרת למיטה, לנוח ומבלה את היום בדירה. 

בערב צוריאל מתקשר. "ערב טוב עטרה, מה שלומך?" הוא שואל בקולו הנעים.

"האמת שלא משהו", אני אומרת לו, " נשארתי היום בדירה כי לא הרגשתי טוב". 

"אוי, מצטער לשמוע. ואיך את עכשיו?"

"קצת יותר טוב". 

"בואי נדבר על הפגישה, מה את אומרת? לי היה מאוד מיוחד ואפילו מפתיע, החיבור הזה ישר מהתחלה, ואני די סקרן להמשיך". 

אני אומרת לו: "הפגישה הייתה לי טובה ומעניינת וההיכרות איתך מרתקת. זה לא מוזר שככה אנחנו מרגישים בלי שנפגשנו אף פעם?" 

"זה כן מוזר, היה בינינו מפגש חזק של נשמות, זה משהו שלא נוכל להבין. את רוצה שנקבע? תדעי שמצאת חן בעיניי ואני מאוד רציני".

אני מרגישה חץ של לחץ בבטן מרוב הרצינות שלו ואנחנו קובעים ליום המחרת.

אין לי כל ספק שצוריאל בוגר ומעוניין מאוד להינשא.

כשאני מנתקת אני מרגישה בעננים. הבטן שלי לעומת זאת, מרגישה רע מאוד. אני מניחה עליה יד ומנסה לנשום לתוכה, מרגישה פחד עמוק מתעורר בה ומנסה להבין אותה. ממה היא מפחדת ככה? בלילה אני לא נרדמת מהכאבים ובבוקר אני מתקשרת לצוריאל ומספרת לו שאני לא מרגישה טוב עדיין ומציעה: "אולי ניפגש בדירה שלי? בערב יהיה לנו נוח כאן וזה יקל עליי". 

צוריאל מסכים ואפילו מציע לדחות את הפגישה, אבל אני לא רוצה, מעדיפה שניפגש ונראה מה קורה בינינו. בהמשך היום אני נחה ומנסה להרגיע את הבטן שלי.

בערב אני רואה מהחלון את צוריאל חונה ליד הבניין שלי. הוא הגיע ברכב של חבר. הלב שלי פועם וכשהוא נכנס אני נשטפת שוב במאור פניו. "ברוך הבא, צוריאל, תודה שהגעת עד כאן", אני מברכת אותו. 

"תודה שהזמנת אותי, עטרה, איזו דירה חמודה וסלון מושקע. איך את מרגישה?" הוא שואל.

"קצת יותר טוב, בערב המצב משתפר". 

"יופי", הוא שמח. 

אני מכינה לו קפה ומביאה עוגיות ואנחנו יושבים בסלון, והוא מספר: "קפצתי היום לבקר בבית, כי הייתה אצלנו ברית של אחיין שלי. הוריי גרים בירושלים, יש לי עשרה אחים ואחיות והורים מיוחדים במינם. כל מפגש עם המשפחה הענקית זו חוויה אצלנו. אני לא מצליח לשמור על קשר עם כולם, אז לפחות בשמחות אפשר להיפגש. אבא שלי הוא הרב בצלאל כץ, בטח שמעת עליו", הוא מחייך. "אני יודע שהוא מפורסם. בשבילי הוא אבא, אני נפגש איתו פעם בשבוע ללמוד תורה בחברותא וככה אני זוכה לקבל ממנו וגם לדבר איתו קצת על דברים אישיים וכל מיני התלבטויות. חשוב לי מאוד הקשר הקרוב איתו ובגלל שהישיבה שלי בירושלים אני מרוויח כפול. גם את אימא שלי אני פוגש כשאני בא ללמוד ומתפנק עם העוגיות והמרק שלה. אימא שלי היא יועצת זוגית, היא מצליחה להשקיע גם במשפחה הגדולה שלנו וגם בעזרה לזוגות ואני מעריץ אותה. היא זו שדרבנה אותי כל השנים לנגן ומחזקת את הכישרון שלי, אני חייב לה המון". 

אני רואה איזה קשר טוב יש לו עם המשפחה שלו ודי מקנאה. "איזה כיף שיש לך כזה קשר טוב איתם, המשפחה שלך נשמעת מדהימה", אני אומרת.

"תספרי לי על המשפחה שלך", הוא מבקש. "אנחנו רק חמישה ילדים. עם השלושה שקטנים ממני, עדי, צחי ודוד, אני בקשר טוב ומתגעגעת אליהם מאוד במשך השבוע. אחי דוד, שצעיר ממני בשנתיים, התגייס בדיוק לצבא במסגרת ישיבת ההסדר ואני פוגשת אותו בשבתות הבודדות שבהן הוא מגיע להורים. עם אחי הגדול רונן קצת קשה לי לתקשר, אני לא יודעת למה. הוא כבר נשוי ובקרוב אשתו תלד. אולי יום אחד נתקרב יותר. ההורים שלי אנשים רגילים כאלה. אבא מדען, אימא מורה, הם מאוד מסורים למשפחה שלנו. אנשים טובים. הם לא מצליחים להבין את הרצון שלי להגשים חלום ולעבוד עם נשים דרך מחול, מבחינתם הם היו רוצים שאהיה עורכת דין מסודרת, זו הראייה שלהם", אני אומרת לו קצת בעצב. 

"אני עוד יותר מעריך אותך עכשיו, שאת לא מוותרת על הדרך שלך", הוא אומר לי, "זה מראה שאת מאוד חזקה. לי הרבה יותר קל, כי אני חולם להיות רב כמו אבא שלי. כביכול, אני הולך בדרך הסלולה וההורים מגבים אותי, ואני מקווה לשלב את המוסיקה בעשייה שלי בחיים".

כך אנחנו מדברים ומשתפים אחד את השני בחיים שלנו, בחלומות ובמאוויים. שוב הזמן חולף במהירות, אך הפעם צוריאל יותר ערני ובודק מדי פעם מה השעה וכשנהיה מאוחר הוא קם ללכת. "תודה על האירוח ועל הפגישה הנעימה, תרגישי טוב ותשני היטב", הוא נפרד ממני. 

"לילה טוב, צוריאל", אני אומרת והוא הולך. 

דקה אחרי זה רינת, אחת השותפות, נכנסת לדירה. "מי זה הבחור החתיך שירד מכאן עכשיו?" היא שואלת בהתלהבות.

אני מחייכת אליה ולא עונה, שתבין מה שתבין.

לילה של סיוטים עובר עליי. הבטן מייסרת אותי יותר מאי פעם ואני לא מצליחה לעצום עין. בבוקר אני בקושי מצליחה להגיע לרופא, שיבדוק אותי. הרופא בודק ואומר שאין משהו חריג. כשהוא שומע שאני לא נרדמת בלילות מרוב כאבים, הוא אומר שלדעתו זה ממתח וכדאי שאראה פסיכולוג. אני חוזרת במאמץ לדירה ובוכה מרוב כאבים. אני מבינה שהגוף שלי לא עומד בקשר הזה ושנסתם הגולל עליי ועל צוריאל המדהים, ומבינה גם שאולי לעולם לא אוכל להינשא, משהו בתוכי לא מאפשר לי. אני שוכבת במיטה ובוכה את מר ליבי. דווקא כשסוף סוף מצאתי אדם כזה מקסים הכול משתבש לי. אני לא יכולה יותר לסבול את הכאבים ומפנימה שעליי לעצור את הקשר איתו, כי די מהר אתאהב בו לגמרי וזה יהיה אבוד.

כשצוריאל מתקשר בערב אני אומרת לו: "צוריאל, סליחה, אני נאלצת להיפרד ממך. זה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות, מעולם לא פגשתי אדם מיוחד כמוך, אבל משהו בי תקוע ואני לא מסוגלת לעמוד בזה. הגוף שלי נהיה חולה מאז שהכרנו ואינני יכולה להמשיך ככה. תסלח לי". 

צוריאל מקשיב לי בהבנה. אני שומעת את האכזבה שלו. "את לא צריכה להתנצל, עטרה, לא עשית לי דבר רע. ראיתי שניסית והשתדלת, כנראה שיש דברים שלא נוכל כרגע להבין. אני מקבל את זה ומאחל לך הצלחה רבה ורפואה שלמה ומהירה. תדעי שזו הייתה חוויה מיוחדת להכיר אותך, אני מרגיש שהייתה לי זכות לפגוש נשמה גדולה".

אני מרגישה שהלב שלי מתנפץ לרסיסים ומנתקת את השיחה. אין לי כוח לבכות יותר. אני מרגישה ריקה ואבלה על הדבר היפה הזה שנגדע.

הבטן שלי נרגעת סופסוף ואני מבינה שפעלתי נכון, למרות שזה הדבר הכי עצוב שעשיתי בחיים שלי. הבטן שלי אינה רוצה זוגיות ואין לי דרך להילחם בה, אז אני נאלצת להשלים עם העובדה הזו. דווקא בגלל שהייתה בינינו כזו התאמה, הבטן ייסרה אותי בעוצמה. כל הלילה מכרסמים בי העצב והאבל, וייאוש שאני לא מכירה מתפשט בי. אני מחליטה שאחרי שאתאושש אפנה לפסיכולוג, כפי שהרופא הציע. אולי משם תבוא הישועה? אני מרגישה כל כך בודדה ואין לי בדירה את מי לשתף בכאבי.

למחרת אני נוסעת לנהריה לשבת. כשאני נכנסת אימא נבהלת למראי. אני מביטה במראה ורואה שאני חיוורת, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, מרוב בכי וחוסר שינה. היא מחממת לי מרק ואני בקושי אוכלת אותו. בלי לדבר כמעט ובלי לספר לה דבר, אני מתקלחת ונכנסת למיטה, מתפללת שהשינה תגאל אותי מהצער.

אני ישנה שינה עמוקה של אפיסת כוחות ובבוקר מתעוררת מאוחר ולא יוצאת מהמיטה. זה יום שישי וההתארגנויות לשבת נשמעות היטב דרך הסדק בדלת. אין לי כוח לקום, אין לי כוח לכלום ועדיף שאמשיך לישון. הזיכרונות מצוריאל מציפים אותי והבכי עולה שוב. "למה? למה אני לא יכולה שתהיה לי זוגיות כמו לכולן? שתהיה לי אהבה? למה אני לא מסוגלת?" כל הזמן קיוויתי שכשאפגוש מישהו מתאים הדברים יסתדרו מאליהם. עכשיו אני כבר יודעת שמשהו לא בסדר איתי ואין לי מושג מה זה. קהות חושים משתלטת עליי. אני מכסה את הראש בשמיכה ומתפללת שאתעורר מהמצב הזה ואגלה שהכול היה רק חלום רע.